החלטה בתיק ת"א 6043-03-11

נתוני רקע ועובדות:

1.         לפני בקשה לסילוק על הסף וזאת בנימוק כי התובענה הינה טרדנית וקנטרנית, וכן בנימוק של מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא, באופן המונע מהמשיב לעלות טענותיו פעם נוספת במסגרת התביעה דנן.

2.         עניינה של תביעה זו בתביעת המשיב לפיצויים בסך 50,000 ש"ח בשל  נזקים נטענים שגרם כביכול המבקש למשיב בהיותו כונס נכסים אשר מונה ע"י בית משפט לענייני משפחה, במסגרת פעולתו ככונס למכירת נכס מקרקעין אותו ירש המשיב מהוריו יחד עם אחותו ואחיו (להלן: "הנכס").

3.         לטענת המשיב לאחר שהתבקש פירוק שיתוף בנכס המבקש מנע ממנו באמצעים פסולים את רכישת חלקם של אחיו בנכס הרלוונטי ואת רכישת המיטלטלין אשר היו בנכס. לטענתו המבקש לא פעל כשורה בתפקידו ככונס נכסים של הנכס עת נקט למן תחילת הדרך ביחס עוין כלפיו, תוך העדפת אינטרסים של אחרים.

טענות המבקש

4.         לטענת המבקש המחלוקת בין הצדדים לעניין מכירת הנכס ניצבה לדיון והוכרעה ע"י שלוש ערכאות. השאלה שעמדה במרכז המחלוקת היא האם למשיב הייתה זכות להתייצב להתמחרות על הנכס או שמא הייתה שמורה לו הזכות לשוות את המחיר הגבוה אשר יוצע בהתמחרות ולרכוש את הנכס. הקביעה בכל אחת מהערכאות הייתה כי התנהלות הכונס הייתה כדין וללא דופי.

טענות המשיב כלפי המבקש כבר נדונו, הוכרעו ונדחו ע"י שלוש הערכאות  אשר דנו בטענות התובע ובערעורים על ההחלטות. קביעת הערכאות המשפטיות מהוות מעשה בית דין ו/או השתק פלוגתא, באופן המונע מהמשיב לעלותן פעם נוספת במסגרת התביעה דנן, ויש בכך כדי לשמוט את הבסיס תחת רגלי התובענה דנן. בנוסף, המבקש סבור כי התביעה שהוגשה בנסיבות המקרה הינה טרדנית וקנטרנית.

טענות המשיב

5.         לטענת המשיב המבקש לא בחל בשום אמצעי על מנת לגרום לפגיעה בו ואף נהג באופן מבזה ומשפיל כלפיו. לטענתו בהתנהלותו גרם המבקש לכך כי המשיב יאבד את הנכס וכן הפקיע את זכות הקניין של התובע במיטלטלין ביודעין ובכוונה תחילה וזאת למרות שידע כי מיטלטלין אלה הינם מזכרות מהוריו המנוחים.

המשיב ממשיך וטוען כי טענותיו במסגרת כתב התביעה הינן עניין של עובדה אשר מחייבת חקירה ודרישה, לפיכך אין מקום לדחות את התביעה בשלב מוקדם זה. זאת ועוד, המשיב מפנה לפסיקה ענפה בעניין סילוק על הסף וטוען כי בית המשפט משתמש בסמכותו לסילוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל על יסוד הטענות המבססות את תביעתו את הסעד המתבקש. בבואו לשקול אפשרות זו על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ולהפעילה רק במקרים קיצוניים. המשיב טוען כי מקרה זה אינו נכנס להגדרה זו. 

דיון

6.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אבהיר מסקנתי זו.

אומנם ההלכה הפסוקה מורה על זהירות יתרה בבואנו לדון בסילוק תובענה על הסף שכן צעד זה הינו צעד דרסטי וקיצוני אשר יינקט רק במקרים מיוחדים ונדירים, בהם ברור כי אין מקום לאפשר לתובע להשמיע את טענותיו לגופו של עניין. מחיקת או דחיית תובענה על הסף הינם סעדים הניתנים ביד קפוצה, במקום בו ברור ונעלה מעל לכל ספק כי אין כל סיכוי לתובענה, או כל חלק ממנה. מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה" (ראו: ע"א 693/83, שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668 ). די בכך כי קיימת אפשרות, אפילו הקלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה (ראו; ע"א 35/83, חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 ).

7.         האם המקרה שלפנינו נכנס בגדר ההגדרה של מקרה נדיר ומיוחד? סבורני  כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. המשיב חוזר בתביעתו למעשה על טענותיו בנוגע למכירת הנכס והמטלטלים כפי שהעלה אותן לפני בית המשפט לענייני משפחה, בית המשפט המחוזי וכן בית המשפט העליון. טענותיו של המשיב כלפי הכונס והתנהלותו, נבחנה כבר גם אם מכללא בערכאות השונות.

מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי המשפט. כלל מעשה בית-דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין (ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי 3 (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א ). שיקול נוסף לקביעת כלל זה עניינו עשיית צדק עם הפרט, במובן זה שבעל הדין שכנגד לא יוטרד פעם אחר פעם בשל עילה או פלוגתא, בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (ראו: ת"א (מחוזי מר') 6160-08-07 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-מח 2009(1), 4398 , 4421 (2009 )).

8.         מעשה בית דין מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהייתה לגביו הכרעה שיפוטית (ראו: ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-על 2011(1), 1082 , 1091 (2011) וכן ראה: ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92 (1980) ). אם במשפט הראשון, ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין שתי העילות של שתי התביעות. החלטה שיפוטית בפלוגתא שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת, על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם, מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי [מהדורה עשירית, תשס"ט) פרק ז', עמ' 112, וכן ראה:  ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-על 2011(1), 1082 , 1091 (2011 )).

9.         כלל השתק פלוגתא מונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא, שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך בפס"ד סופי (ראו: ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-על 2011(1), 1082 , 1091 (2011) וכן ראה: ע"א 53/74 בריסטול מייארס קופמפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, עמ' 378 - 379 ). היווצרותו של השתק פלוגתא מותנית בהתקיימותם של ארבעה תנאים:
הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון.

10.        ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפנינו המחלוקת בין הצדדים לעניין מכירת הנכס ניצבה לדיון והוכרעה ע"י שלוש ערכאות. הקביעה בכל אחת מהערכאות הייתה כי מכירת הנכס והתנהלותו של הכונס הייתה כדין. קביעה זו הייתה הכרחית לאישור מכירת הנכס ע"י הערכאות השונות. גם טענות המשיב כלפי המבקש כבר נדונו. בהחלטתו של בית המשפט העליון (רע"א 972/10) מיום 3.3.10  אף קבע כב' השופט דנציגר בסעיף 25 להחלטתו כדלקמן: